כאב

אני מנסה כבר הרבה זמן לכתוב עוד פוסט תובנות, ואני די מתקשה לסדר את מחשבותיי בצורה ברורה, אך עם זאת פחות עובדתית ויותר חוויתית. היום אנסה לדון בנושא כאב.

לפני כחמש שנים ישבתי בשיעור אנדוקרינולוגיה (מקצוע העוסק ברובו בהורמונים) שעסק באנדורפינים. אנדורפינים הם הורמונים טבעיים שאחראים לשיכוך כאב בגוף. המפליא הוא שגילו אותם הרבה אחרי שגילו את הקולטנים למורפין, משכך כאב שמקורו בתרופה. באותו השיעור למדנו שרמת האנדורפינים עולה כשהגוף בסטרס. אז כבר הייתי מודע לרמת הסטרס הגבוהה התמידית שבה אני נמצא ואמרתי לעצמי שבוודאי אם תקרה לי תאונה אני בוודאי לא ארגיש כל כאב. שיעור זה היה האחרון ליום זה ויצאתי ברכיבת אופניים לכיוון ביתי. כשנפלתי עם אופניי לתוך הירקון ונחבלתי בפניי (כולל פצע חודר שכמעט והגיע לרירית הפה) לא חשתי כל כאב. הדם על ידיי התריע שכנראה נחבלתי. היכן היה הכאב אם כך? לאן הוא נעלם?

ההתמודדות האישית שלי עם כאב התחילה מעט קודם באותה השנה שכאב מתמיד לא ברור הביא אותי לרופא. הוא ניסה להגיע למקור הכאב באמצעים המקובלים ללא הצלחה. הכאב גם לא חלף עם משככי כאבים. לאחר כחצי שנה שהכאב נמשך פניתי לרופא אחר. הוא אמר שאם הבדיקות הקודמות לא הראו דבר אני כנראה צריך ללכת לפסיכיאטר. באותו הרגע נפגעתי מהערתו. עוד לפני כן שמתי לב שהכאב משתנה לאורך היום, ולאור מצבים רגשיים שונים. רק לאחר מכן כשהרהרתי בנושא הבנתי שאולי יש משהו בדבריו, שאולי המקור לכאב הפיזי הוא דווקא רגשי. המשמעות יכולה להיות מכאיבה לכשעצמה כי זה אומר שאתה אחראי לכאב שלך, אך גם מעודדת כי אתה הוא זה שיכול לשלוט בו. זה מה שהוביל אותי להתחיל בעבודה בשיטת גרינברג. אבי גרינברג ראה כאב בתור חבר ולא אויב ואמר שאנחנו יכולים ללמוד הרבה ממנו (ניתן לקרוא עוד בנושא בספרו "פחד, כאב וחברים אחרים"). אכן, מאז אותו כאב החל תהליך למידה מתמשך שכלל בין השאר חויה של לא מעט כאב נוסף.

ההתמודדות שלי עם כאב היתה גם בבית החולים. קודם לכן הייתי מאוד נגד שימוש במשככי כאבים לכל דבר. לא אהבתי את הרעיון כי הפגת הכאב היא התמודדות עם הסימפטום בלבד ולא עם הסיבה. אעדיין יש בו הרבה בעייתיות בעיני. גם חלק מהחולים לא היו מעוניינים בהפגת כאבם, אלא סבלו בשקט. לא הבנתי את זה לגמרי, מדוע מישהו רוצה לשמר את כאבו כשניתן להעלימו לחלוטין? אולי יש משהו בכאב שמשאיר אותם חיים? רבים מאיתנו דווקא אוהבים כאב קל בעיסוי טוב. אולי כי זה אומר שזה מוביל לריפוי?
בחלק מהמחלקות נחשפתי לחלוקת משככי כאבים ביד רחבה, ואילו בחלק דווקא קימצו בהם. זכורה לי לטובה אשה צעירה בחדר לידה לקראת לידתה הראשונה. המרדים שאל אותה אם היא רוצה את האפידורל כעת או אחר כך. היא השיבה שהיא איננה מעוניינת בו כלל. במהלך הלידה היא צרחה מכאבים, אך הלידה הסתיימה במהירות מדהימה. מה שהפליא אותי שהבחורה המשיכה לחייך ולהודות לסובבים אותה. מן הצד השני של המתרס שכב חבר טוב שלי בבית החולים כאוב ביותר עקב כוויות קשות. במחלקה בה שכב סירבו להעלות את מינון משככי הכאבים מחשש שיסבול מאי ספיקה נשימתית (תופעת לוואי של מורפין שאינה מופיעה כל עוד יש כאב).
את אחד מהאלקטיבים שלי (תקופת זמן בה אתה בוחר היכן תעשה את הסבב) בחרתי לעשות בהוספיס בתל השומר. רבים ראו זאת כבחירה מוזרה, אך אני הייתי מעוניין להחשף לצד הזה של סוף החיים. ההוספיס הוא מקום מאוד מיוחד כי חולי סרטן מגיעים לשם כדי למות בכבוד. חולי סרטן סובלים מכאבים נוראיים, וזה היה המקום הראשון שבו חזיתי בשליטה טובה בכאב. שם לא היה ויכוח כלל אם יש צורך בהפחתת הכאב או לא. כשהצעתי לאחר מכן במחלקה בה עבדתי שישתמשו באותן השיטות, אמרו לי שמנסיונם שימוש באינפוזיית מורפין מזרזת מוות. מעניין, חשבתי לעצמי.

כאב נפשי וכאב פיזי לרוב מובדלים זה מזה למרות שהתגובה הגופנית שלנו לשניהם היא זהה. כאב אקוטי מעלה דופק ולחץ דם, וגורם לגוף להתכווץ. כאב כרוני לעומת זאת הוא משהו אחר, והוא התחלואה המשמעותית ביותר בעידננו. הרפואה המערבית טרם מצאה לו פתרון, כלומר לרב המחלות הכרוניות המובילות לכאב אין כלל מרפא. המטרה בטיפול בהן היא דיכוי הסימפטומים.

כאב רגשי בא בצורות שונות ויכול להתקשר לאותם רגשות שאיננו מעוניינים להרגיש. הספר שעודני קורא "הצעקה הראשונית החדשה" של ארתור ג'אנוב הרחיב את אופקיי בנושא כאב לכיוונים נוספים. ג'אנוב מתאר בספר משהו שהוא מכנה "כאב ראשוני". בניגוד לכאב החריף שכואב ומשתחרר, כאב ראשוני מדומה לצביטה מתמדת כל כך חזקה שאיננו כבר יכולים לחוש בה. הכאב הזה לרב מצטבר בשנים הראשונות לחיים. דמו לעצמכם תינוק שצרכיו הבסיסיים לא ממולאים. הוא חש בכאב בלתי נסבל והפתרון היחיד הוא הדחקה. ג'אנוב טוען ש"אפשר לעמעם כאב ראשוני, אפשר לתעלו מחדש ולהטותו, אולם אי אפשר למחקו", כלומר הזכרון נשאר. למה הוא נשאר? ג'אנוב טוען כי זה חלק מהשרדות המינים: "הרגש המכאיב נותר מאוחסן בציפייה לשעת כושר להגיע לתודעה ולפתרון". לספקנים – מתוארים בספר גם מחקרים המוכיחים את נכונות דבריו (לספקנים באמת – לא בדקתי את מתודיקת המחקרים או את אמינותם, אתם מוזמנים לקרוא את הספר). הטראומה המשמעותית ביותר עליה דן ג'אנוב היא טראומת הלידה. הוא טוען שהיא מנתבת את חיינו לכיוון מסוים, בעיקר אם הכאב שנחווה מחוזק בטראומות דומות נוספות בילדות המוקדמת. אני לא אדון כעת בהרחבה בנושא זה, למרות שהוא נשמע כעת בוודאי מופרך לחלוטין.

סך הכל מטרת הכאב היא חיובית. הוא מתריע שמשהו אינו כשורה בגופנו וקורא לנו לפעולה. אי הרגשת כאב כלל עלולה לגרום למוות. ז'אנוב מנסח זאת כך: "יש ברכה בכאב, משום שכאשר הוא מורגש, הוא מניע את כוחות הריפוי. אסור לנו לפחד מפניו. אף שהוא נראה כאיום, הכאב הוא כח מיטיב. בסך הכל הוא מחכה עד שנתבגר ונתחזק מספיק כדי לחוש אותו".
בסופו של יום הבנתי ממה שקראתי שרובנו איננו מרגישים באמת את כאבנו. כמה כדורים שניקח לא יעזרו לנו להתמודד עם סיבת הכאב, ולא יגרמו לנו באמת להעלים אותו. מסתבר שדווקא חוויית הכאב במלואו טומנת בחובה את האפשרות לשחרור ממנו.

עוד על הדחקה וחוויות אישיות שלי הקשורות לנושא בפוסט הבא של תובנות.

מודעות פרסומת

אודות amirq

מרצפות הוא בלוג של שאלות. לא לכולן יש תשובות, אבל עצם שאלת השאלות פותחת ערוצים ומעלה מודעות לסביבה החיצונית והפנימית בה אנחנו חיים. כשערוצים נפתחים עולם החוויה מתרחב. אט אט נפערים חורים בשק העבה שעוטה סביב ומבעדם בוקע אור, קול, טעם ותחושה. יש עוד הרבה מה לגלות...
פוסט זה פורסם בקטגוריה תובנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s